לא כל זוג עובר דרך הרבנות.
לא כל אהבה נמדדת בטקס.
אבל גם בלי נישואין רשמיים – חיים משותפים יוצרים מחוייבות, ובעיקר: מציאות יום-יומית שבה שני אנשים בוחרים לחיות יחד, גם מבלי להירשם באופן פורמלי. לפעמים זו בחירה אידיאולוגית, לפעמים נוחות ולפעמים החיים פשוט מובילים הובילו לשם.
הבחירה להיות ידועים בציבור – היא אינה בהכרח תוצר של פעולה משפטית, אלא תוצר של נסיבות. כלומר, אתם עשויים להיחשב כידועים בציבור גם אם לא ערכתם הסכם מסודר או לא הצהרתם על כך ברשויות המדינה.
אבל כשמגיע משבר, פרידה או חלילה מחלה או פטירה – הרבה פעמים מתברר שהגבול בין "ידועים בציבור" ל"זוג נשוי" מטושטש, בעיקר שבוחנים אותו דרך ה'משקפיים' של החוק הישראלי.
אז איפה עובר הגבול?
זוג נשוי נהנה ממעמד משפטי ברור, עם כללים קבועים שמסדירים את זכויותיו. ידועים בציבור, לעומת זאת, נבחנים כל פעם מחדש – לפי נסיבות החיים המשותפים:
האם ניהלתם משק בית משותף?
האם התנהלתם כמו זוג נשוי לכל דבר?
האם הייתה תלות כלכלית בין הצדדים?
איך הסביבה תפסה את הקשר?
איך זה משפיע כשנפרדים?
כשהקשר מסתיים – אין טקס, אין מסמך שמסמן את הסוף. אבל כן יש שאלות מהותיות כמו: למי שייכים הנכסים שנצברו לאורך השנים? האם בן/בת הזוג זכאי/ת למזונות? מה לגבי דירה שנרשמה רק על שם אחד מבני הזוג? האם ניתן לדרוש חלק בעסק, בפנסיה, בירושה?
כאן נכנסת המורכבות – כי במקרה של ידועים בציבור אין חוקים ברורים כמו בגירושין, והזוגות תלויים בפסיקה המשתנה שמתאימה עצמה לנסיבות ולרוח התקופה.
לפעמים, דווקא בגלל שלא נחתם כלום – צריך להשתדל הרבה יותר, כדי להוכיח מה היה.
למה זה חשוב לדעת?
כי אהבה היא לא רק רגש – היא גם אחריות משפטית. וההחלטה להיות "ידועים בציבור" לא פוטרת משאלות של רכוש, זכויות, חובות או עתיד. להפך – היא דורשת מכם להיות אפילו יותר מודעים.
